Follow Me
הפוסט הזה מוקדש לקנגו האהובה של ערן. בין הצילומים לכתיבת הפוסט הספקנו לחגוג שבע (!) שנות נישואין, והמעט שאני יכולה לעשות כדי לשמח אותו זה להקדיש את הפוסט הזה למכונית שכה אהב, וממנה נפרד לאחרונה. אמנם בנסיבות משמחות, אבל פרידה היא פרידה. יש שירימו גבה, ואני ביניהם, אבל העובדה היא שבמשך כמה שנים, קנגו הייתה הפנטזיה שלו. ואני אומרת -כל אחד והפנטזיות שלו, ולך, קנגו יקרה – מוקדש פוסט זה.
אז ככה- לפני חודש בדיוק יצאנו דרומה לטיול שכולו חול, אש ותמרות עשן. אה וגם חברים טובים. התחלנו אי שם בערבה אצל חברים אהובים שכבר התארחו פה בעבר בבלוג, ואם לא יצא לכם לראות אתם מוזמנים. אחרי יומיים בערבה עלינו דרך מעלה עקרבים לכיוון המכתש ומשם לכיוון עזוז, כי אם ביציאת מצרים עסקינן וזכרונות מביר סוויר (ואיך לקחו לנו אותה) אז אין כמו חאן בארותיים. ואם זה לא מספיק, זכינו לפגוש עוד חברים אהובים רחוקים מהעין אבל קרובים ללב, שהגיעו לביקור מולדת, הפעם עם תוספת קטנה ומתוקה.
ואם בדרך כלל הסנדלר הולך יחף, הפעם אני שמחה לארח בפוסט הזה חבר יקר וצלם מוכשר, שבזכותו גם אני זכיתי בכמה צילומים משפחתיים. ניב הוא צלם שחי ועובד בטורונטו, והוא מאד אוהב לצלם משפחות. אם טורונטו נמצאת במקרה בווישליסט שלכם, אני ממליצה לכם בחום לקפוץ לביקור באתר המדהים שלו ולתאם איתו סשן צילומים בעיר היפהפיה הזו.
מאחלת לכולכם חג שמח, ויציאה לחרות אמיתית, אם לא בסיני אז לפחות במקום שהכי קרוב לזה.
