להסתגל. לעצור. לנשום.

זהו. באופן רשמי סיימתי את חופשת הלידה. חופשה זה השם הפורמלי, הייתי יותר קוראת לזה “בונדינג טיים”. יצאתי לצילומים (אבל פחות), עדכנתי את הבלוג (מעט, אני יודעת, כבר ננזפתי), אבל ביליתי עם הקטנה עשרה חודשים אינטנסיביים, מהנים, מתישים וקסומים. ושבוע שעבר זה קרה: התחלנו הסתגלות. יותר נכון אני. אז יום ההסתגלות הראשון שלי היה היום השלישי שלה במשפחתון. מסרתי אותה לזרועותיה העוטפות של הגננת ויצאתי מהר, דמעות של עצב מהולות ברגשות עמוקים של שחרור הציפו אותי. היא לא בכתה. הספקתי לעבוד שעה וחצי ורצתי בחזרה בהתרגשות לקחת אותה (בכל זאת התגעגעתי). ביום השני שנכנסנו היא חייכה חיוך גדול בראותה את שאר הזוחלים למינהם (יכול להיות שכבר מצ’עמם לה עם אמא בבית?). וביום השלישי כבר נשארתי לשנ”צ – חלום מתוק שהייתי חייבת להגשים לפחות פעם אחת (שנ”צ כידוע הוא אחד הפיתויים הקשים ביותר לאנשים שעובדים מהבית).

ועכשיו – שאלת השאלות. איך מסתגלים למצב החדש-ישן הזה. התרגלתי ליום עבודה בזמן שנת הבוקר והשנ”צ שלה. כל כך הרבה משימות ומטלות מונחות לפניי ועוד שנייה נכנסת תקופת החגים שמשבשת מחדש את השגרה החדשה שעוד לא הסתגלתי אליה. יכול להיות שאני מסתגלת ארוכה? מאלו שרק אחרי החגים ישובו לעצמם? אולי. בכל מקרה אני מאמצת בחום את השלב הראשון בחמשת שלבי החזרה לשגרה של עדי סיסו מאור היקרה ועוצרת. יש לי הרבה תכניות אבל אם לא אעצור לרגע לנשום (וכמה קשה לנשום ביומיים המהבילים האלו) לא אצליח לראות את הדרך.

מקווה שעד ראש השנה נוכל לשוב לנשום אוויר צח ומאחלת לכולם שנה טובה ומתוקה, שנת צמיחה ולידה של רעיונות חדשים, אוויר לנשימה וריבת גויאבות אדומות מרוחה על צנים ליד הקפה. (וכדאי לכם להיזכר בפוסט של השנה שעברה כי בדיוק החלה עונת הגויאבות האדומות, ואוי כמה שהיא קצרה). לא לשכוח להוציא את הגרעינים לפני זה משדרג.

ותודה רבה ליעל, ערן ושירה המתוקה, שחלקו איתי רגעים חשובים בשנה שחלפה.

תמשיכו לצמוח לצידה:)

ואם אתם עדיין לא עוקבים אחרי באינסטוש, אתם יותר ממוזמנים:)