אם אשכחך

יש לי פינה מיוחדת בלב לעיר הזאת, ושיהיה ברור זאת לא הייתה אהבה ממבט ראשון. בשנה א’ לא ממש הצלחתי להכיר אותה, אמנם גרתי בבית ערבי בשכונת טלביה, לוקיישן חלומי אפשר לומר, דרכי למכללת הדסה בבקרים חצתה ארמונות, גן גדול אפילו את השומרים של הבית ברחוב בלפור,
וכל זה ברגל (האפניים התישו אותי מהר מדי בעיר הזו). אבל בשמונה בבוקר כבר הייתי ברחוב הנביאים ולא יצאתי משם עד עשר בלילה בד”כ. את האור הקסום של אחה”צ היינו מעבירים בחדר חשוך עם מנורה אדומה אחת, ובשנה ב’ במסדרונות הקולנטה אפילו האור האדום נעלם, משאיר מקום למעשי קונדס של עמיתיי. כשהגיעו הסופ”שים הייתי עולה על מונית שרות היישר אל מחוזות ילדותי.

לעתים הבליחו להם רגעים קסומים, בשנה ב’ עברתי לנחלאות. אווירת השכונה והקרבה למחנה יהודה כבר גרמו לי להתאהב, כבר הייתי חלק מהעיר הזו ולא ברחתי בסופי שבוע לעיר הלבנה.

כשסיגל ואלעד הזמינו אותי לעלות אליהם ולתעד את החוייה הירושלמית שלהם, כל כך שמחתי. בכל זאת לא כל יום אני מתרפקת על זכרונות העבר תוך כדי עבודה.

הגיחה לירושלים הביאה אותי שוב למסקנה שלעיר הזו יש קסם רב. בניגוד לתל אביב הכל כך מוחצנת, לקסם של ירושלים לוקח זמן להתגלות, והגילוי מגיע רק כשאנחנו באמת מוכנים להפתח אליו. היום , כשאני פוסעת בסמטאות נחלאות, געגועים עזים מציפים אותי, ואני כולי מאושרת שיצא לי להיות חלק מהסינדרום הזה לשלוש שנים.

ותודה למתן הקטן שבזכותו כל זה קרה:)

1324IMG_0280

1224IMG_0109 IMG_9832 IMG_9879 IMG_9947 IMG_0137 IMG_0037 IMG_0107 IMG_0128IMG_9900 1884IMG_0004IMG_0008IMG_0016IMG_0347IMG_0167IMG_0314

0 notes + Add comment